ראיון עם יאסין
פגשתי את יאסין במרכז "הקו החם לעובדים זרים". יאסין מתנדב שם, מקדיש את כל זמנו לעזור לפליטים נוספים.
איך נראים חיי היומיום שלך כאן בתל אביב?
גרתי בקיבוץ איילות 11 חודשים ורק בספטמבר הגעתי לתל אביב. אני אוהב יותר את החיים בקיבוץ מאשר כאן. החיים בקיבוץ דומים לחיים בכפרים שלנו. כולם מכירים את כולם, ולכולם אכפת מכולם. בתל אביב לכולם אכפת רק מעצמם. אני אפילו לא מכיר את השכנים שלי. זאת תל אביב.
אז למה עזבת את הקיבוץ?
רציתי להקים ארגון- בני דרפור בישראל. היה קשה לנהל את הארגון מאיילות אז עברתי לכאן. אני מחכה לחזור לקיבוץ- הכול שם טוב יותר מפה.
תתאר לי את החיים שלך כאן.
מלא בבעיות. אני עובד עם פליטים, שיש להם המון בעיות. הם כולם מבקשים עזרה, וזה לא קל לעזור. מאוד קשה לתת עזרה. אני אתן לך דוגמה מרק לפני שתי דקות. שני גברים דארפור השתחררו מהכלא והיו חופשים ללכת. אין להם כסף, אין להם מושג לאן ללכת. הם מגיעים לפה בשביל עזרה.
איך הם יודעים על המשרד הזה?
בכלא הם נפגשו עם עורך דין. הוא נתן להם את המספר שלי.
ובחזרה לחיים שלך כאן…
אני שוכר דירה עם שני חברים, גם הם מדארפור. הם שניהם לומדים ליד חיפה וחוזרים רק בסופי שבוע, כך שרוב הזמן אני לבד. אני חוזר לדירה שלי רק מאוחר בלילה. אני מנסה להעסיק את עצמי. נוסע לצפון, לדרום, נמצא הרבה פה במשרד.
איך הגעת לקיבוץ איילות?
בזמנו נשלחנו לקיבוצים מהכלא. הייתי 16 חודשים בכלא. בהתחלה הייתי בכלא "זוהר", ליד באר שבע. לא היו הרבה סודנים בהתחלה, וכשהגענו ל-22 (סודנים) העבירו אותנו לכלא "מעשיהו". היחס אלינו מהסוהרים לא היה כל כך טוב בהתחלה. הם התייחסו אלינו כמו אל אסירים ממדינת אויב, זה כל מה שהם ידעו עלינו. כמה חודשים אחרי שהגעתי לשם, עיתונאי/ת הגיע/ה לשם לראיין כמה מהאסירים. אחרי שהראיונות התפרסמו, היחס אלינו השתנה. לא היה להם את המידה הנכון עלינו לפני.
איך הגעת לגבול? עם מי?
מקהיר הגעתי לאל-עריש עם משאית. שם שילמתי למספר בדואים שייקחו אותי לגבול. לקח לנו כ- 4-5 ימים להגיע לשם. הלכנו רק בלילות. כשהגענו לגבול, הבדואים אמרו לי שהחיילים הישראלים עוברים שם כל 3 שעות ואז הלכו. אני אפילו לא זוכר אם פחדתי כשחציתי את הגבול. רק חשבתי שאני מוכרת להמשיך ללכת. חיכיתי שם מ-2 בלילה עד 10 בבוקר. לא ידעתי לאן ללכת. החיילים הגיעו ועצרתי אותם. הם עשו עליי חיפוש ולקחו אותי איתם. הייתי מופתע שהם רק עשו עליי חיפוש ולא הרביצו לי או פגעו בי. חיילים מאפריקה, מסודן או ממצרים, קודם מרביצים לך ואז שואלים שאלות.
בבסיס הייתי בחדר עם עוד ארבעה מצרים. ישבנו על הרצפה הקשה כל היום וכל הלילה. לא היה מספיק מקום לשכב לישון. קיבלנו אוכל  אבל שום מקלחת. בשביל שירותים היו מוציאים אותך החוצה ואומרים לך לעשות בחוץ. אחרי 4 ימים הועברתי לכלא "זוהר", שם הייתי חודשיים, ומשם ל"מעשיהו", שם הייתי 14 חודשים.
קיבלת טיפול רפואי בכלא?
כל בוקר הייתה מגיעה אחות, לפעמים הייתה מביאה איתה כדורים. אם רצית לראות רופא, זה היה יותר בעייתי. היה לי סינוסיטיס ולא יכולתי לישון בלילה. המיזוג אוויר החזק שהיה ב"זוהר" הפך את המצב  ליותר גרוע אפילו. כשסוף סוף הצלחתי לראות רופא, הסתבר שהוא לא יודע אנגלית, רק עברית ורוסית. אני לא חושב שהוא הבין מה לא בסדר איתי.
ספר לי על החיים שלך בסודן.
נולדתי בצפון דרפור. דרפור מחולקת לצפון, דרום ומערב. היא גדולה יותר מצרפת. נולדתי בכפר הנקרא בורה ב-1976. אבא שלי שלח אותי לבית ספר, אז הצלחתי להגיע לאוניברסיטה. אז למדתי הנדסת מכונות.
למדת בכפר שלך?
לא,אין בית ספר בכפר שלי. למדתי בפנימייה בכפר אחר, רחוק מאוד מהכפר שלי.
מאיזה גיל?
6
אז בגיל 18 הלכת לאוניברסיטה?
כן. לא. כאילו בית ספר יסודי זה שש שנים. אחר כך חטיבת ביניים במשך 3 שנים ואחר כך יש בית ספר תיכון 3 שנים ואז אוניברסיטה.
באיזו תדירות ראית את המשפחה שלך?
פעם בשלושה-ארבעה חודשים מאז שאני בן שש, ופעם בשנה בתיכון כי זה היה ממש רחוק. כשהייתי באוניברסיטה לפעמים רק אחרי שנתיים- שלוש כי האוניברסיטה היא בחרטום, העיר בירה, וזה מאוד רחוק מהכפר שלי, משהו כמו 1,700 ק"מ, אז זה עולה הרבה, והייתי עובד בחופשות כדי לחסוך כסף.
סיימת את הלימודים?
כן, זה לקח לי 5 שנים.
בזמן הזה בחרטום, האווירה הייתה שלווה?
לא, לא שלו. בחרטום עצמה היה שלו, אבל בדרפור לא. הכפר שלי וכפרים נוספים, נהרסו פעמים רבות. למשל הכפר שלי נהרס ב-1988 ואז בנינו אותו מחדש והם הרסו אותו שוב ב-1994.
כשאתה אומר "נהרסו"- בידי מי? איך?
ע"י הג'אנג'וויד. כי הג'אנג'וויד התחילו לשרוף כפרים עוד מ-1986, לשדוד אנשים, בקר, לשרוף. והממשלה לא עשתה דבר. לא היה להם אכפת.
האם הממשלה שלחה את הג'אנג'וויד?
באותו זמן הממשלה תמכה בהם אבל  "מאחורה", לא רשמית. ואני זוכר ב-1997, מנהיגי דרפור התחילו לספור, כאילו כמה כבר נהרגו, ומה בדיוק קרה. ומ-1992 עד 1997, הם הרגו 10,000 אנשים ביותר מ-100 כפרים, כן… ושדדו יותר מ-10 מיליון בקר.
למה הג'אנג'וויד עשו זאת מלכתחילה? בגלל טריטוריה? דת?
לא, לא בגלל דת. בגלל קבוצות אתניות. יש קבוצה מקורית באזור (המדינה), ויש ערבים משבטים של ערבים שנכנסו לאזור לפני מאה שנה. הם ממש מעט, משהו כמו 10-15% מהאוכלוסייה בדרפור, אבל הם רוצים לשלוט בהכול. ואלא אם כן הם יזיזו את כל האנשים מהחוות, כי להם יש את החוות הטובות, רק אנשים ילידי האזור- יש להם את החוות הטובות. אז הם (הערבים) חייבים להזיז אותם מהחוות כי הם רוצים את השליטה. כשלערבים תהיה כלכלה טובה, הם יוכלו לעשות מה שהם רוצים. אז זו מעין מדיניות- יש חברי ממשלה ערבים שמניעים את הג'אנג'וויד לעשות זאת, והם יודעים למה הם רוצים לעשות את זה.
הממשלה עצמה ערבית?
דרפור הייתה מדינה עצמאית מ-1200-1916- תחילת מלחמת העולם הראשונה. לפי מה שאני יודע, באותו זמן, מלך דרפור התחיל לעמוד לצידה של גרמניה, והבריטים הגיעו והפכו את סודן לקולוניה של סודן. היו שני שולטים בקולוניה- בריטים ומצרים. המצרים רק חשבו מי ישלוט במדינה אחרי שתקבל עצמאות. הבריטים רק חשבו איך להוציא כמה שיותר משאבים מהמדינה, ושניהם עזבו בלי שום דאגה עם מה שיקרה שם. אז הם עזבו והשאירו אותנו תחת שלטון ערבי, עוד פעם כקולוניה, קולוניה ערבית. וזה ככה עד היום.
בוא נחזור לסיפור החיים שלך. בפעם הראשונה שהכפר שלך נהרס, היית בפנימייה ומה קרה עם המשפחה?
אחי הגדול היה איתי בבית הספר, והאחרים היו בכפר. הרבה אנשים מהכפר נהרגו, אחרים ברחו לכפר אחר שהיה מאחורי הכפר שלנו.
כל המשפחה שלך הצליחה לברוח?
כן, הם כולם ברחו, אבל הם אבדו הרבה מאוד בקר. אבל ב-1994, בפעם ההיא, אבא שלי נורה ברגל שלו והיא נשברה. הרבה אנשים בכפר הם קרובי משפחה. אז הרבה קרובי משפחה נהרגו בפעם השנייה. אחרי הפעם הראשונה הם חזרו לכפר ובנו הכול שוב. המשפחה שלי שרדה את שתי ההתקפות. אבל דודים ואחיינים נהרגו.
איך כל המאורעות האלה השפיעו עליך כשהיית בחרטום? רצית לחזור לכפר? לברוח?
בהתקפה הראשונה, אני לא ידעתי שזה קרה. הייתי בפנימייה, רחוק מאוד מהכפר שלי, ואף אחד לא בא לספר מה קרה. כשחזרנו לחופשת קיץ, ראינו שהכול הרוס. הבתים שלנו הם בקתות, אז ראינו אותם הרוסים. חצי מהכפר נפגע, נשארו רק מספר בקתות. כל העצים הגולים נשרפו וכששאלנו מה קרה, אמרו לנו שהג'אנג'וויד באו ועשו את זה. הייתי מאוד עצוב.
ומה קרה בהתקפה השנייה?
אני הייתי בתיכון. התיכון שלי היה בדרך לחרטום, בעיר הנקראת פשה. אז אח שלי בא עם אבא שלי, כשלקח אותו לחרטום לקבל תרופות בשביל הרגל שנשברה. אז אח שלי הגיע אליי לבית ספר וסיפר לי. ככה ידעתי. הם נשארו בחרטום שנתיים. רק אבא שלי ואחי. אמא שלי ואחיי הקטנים חזרו לכפר עם הדודים שלי.
ואיך היו החיים שלהם אז?
בכל פעם יותר גרוע. כי כל פעם הם מפסידים.
היו זמנים של רעב?
כן, בין 1986 ל-1988, היה רעב גדול בכל דרפור. אנשים איבדו כל מה שהיה להם, ואז היה רעב. זה היה מאוד קשה. מאוד מאוד קשה.
בזמן שהיית בחרטום, הרגשת את המלחמה שהייתה במדינה?
הג'אנג'וויד, הם אף פעם לא הפסיקו מ-1986. אז במשך כל הזמן אני פחדתי על המשפחה שלי, על הכפר שלנו. כל הזמן הזה רק חיכיתי לחדשות רעות.
באוניברסיטה הרגשת איזושהי אפליה? היו חיכוכים בינך לתלמידים הערבים?
מהסטודנטים היה נורמלי היחס אלינו. אבל מהמשלה יש אפליה גדולה בין הסטודנטים שבאים מדרפור לסטודנטים מצפון סודן וחרטום. זאת אפליה גדולה. יש להם הזדמנויות טובות שלנו אין.
היו עימותים פיסיים?
לא, לא היו, אבל כשראיתי חברים ללימודים שמקבלים זכויות…
איזה סוג של זכויות?
למשל, נותנים להם מקומות לגור,ולי לא היה. ויש מסעדה בתוך האוניברסיטה המנוהלת בידי הממשלה, והיא רק בשביל תלמידים התומכים בממשלה. ואני לא הייתי מסוגל להיות חבר שתומך בממשלה שהורגת את העם שלי. אז בגלל זה אין לי שום זכויות. ולפעמים הייתה גם אפליה אקדמית.
אחרי 5 שנים סיימת לימודים-  לאן הלכת?
אחרי שסיימתי לימודים התחלתי לעבוד בחברה שעובדת עם דלק. חבה גדולה שעובדת עם נפט ומייצאת דלק. יש חברה שמייעצת להם, ואני עבדתי איתם. עבדתי אצלם כמעט שנה ואז המלחמה בדרפור פרצה ואז הם פיטרו אותי מהעבודה. בזמן הזה גרתי בצפון, בין אטברה ופורט סודן.
באיזו אמתלה הם פיטרו אותך?
זה היה ב-2003 שהמורדים תקפו את הבירה של דרפור, הם הרסו הרבה מטוסים של הצבא והרגו חיילים רבים. הממשלה מאוד כעסה על כך והתחילה לעקוב אחרי כל האנשים מדרפור. בדיוק את אלה שעובדים, בעלי השכלה, אז נעצרתי.
באיזו אשמה?
הם ניסו קודם לאסור ואז לשאול, אם אתה חבר במורדים, או לא. אז הם באו ועצרו אותי, שלחו אותי חזרה לחרטום, לכלא, ומשם הצלחתי לברוח חזרה לדרפור.
איך היה היחס שקיבלת בכלא?
וואו, "רע" זה לא מספיק. אבל הצלחתי לברוח אחרי מספר ימים.
איך ברחת?
היה לי כסף. הכסף שלי הצליח לעשות משהו.
שיחדת מישהו שישחרר אותך?
כן. ומהמצב הזה, נהיה יותר גרוע. הם באו, הג'אנג'וויד, בקבוצות גדולות, אלפים מהם, כשיש להם תמיכה מהצבא. והתחילו להקיף את הכפרים ולהרוס. להרוס, להרוג. הייתי בחזרה בכפר שלי עם המשפחה שלי.
זה היה ה-15 ביוני, 2003, וראיתי שהג'אנג'וויד מתחילים להתאסף באזור. והפעם זה לא היה הג'אנג'וויד שהכרתי לפני. עם יותר כוח, מדים מלאים, ויש להם נשק טוב, נשק אוטומטי. לכמה מהם יש מכוניות ויש להם מכשירי קשר. כשבגעתי לשם (לכפר) הם עוד לא התחילו להרוס, רק להתאסף ולהתארגן.
בוא נחזור רגע אחורה: איך הגעת מחרטום לדרפור?
בסודן, אם אתה רוצה לברוח ממקום למקום, כשאתה מחוץ לכלא, זה קצת קל. יש משאיות שמשמשות למטען. הם נתנו לי מדים של מכונאי, אז לבשתי אותם והם אמרו לי שכשנגיע לנקודת בדיקה של שוטרים, לעשות משהו כאילו של מכונאי, כדי שהשוטרים לא יבדקו אותי. כמה מהם לקחו כסף בשביל זה. היה לי עוד מהזמן שעבדתי בחברה.
ואז חזרת לכפר שלך?
הבנתי שהג'אנג'וויד מוכנים להרוס בכל, אז חשבתי לקחת את המשפחה שלי לאזור בטוח. יש עיר אחת, לא רחוק מהכפר שלנו, בערך חצי יום, אבל הג'אנג'וויד חסמו את הדרך בין הכפרים לעיר. להגיע לשם היה מאוד קשה. לפני שהספקנו להתארגן לקראת המעבר לעיר, הם סגרו את הדרך והתחילו לשרוף את הכפרים. לא יכולנו לברוח. זה היה ה-24 ביוני, 2003 כשהם הקיפו את הכפרים שלנו. יש כ-10 כפרים באזור שלנו, אז הם הקיפו אותם והתחילו לירות. הם התחילו לירות במשך זמן ארוך… ואז הם שמו את האש. הייתה אש גדולה בכל הכפרים. אני לא מצליח לתאר את המצב בדיוק. הרבה נהרגו. הרבה… וכשראינו את הנשים רצות ואף אחד לא דואג לילדים. וכשיש סבים וסבתות, אף אחד לא יכול לעזור. וכשיש אנשים עם ילדים מיוחדים (נכים) אף אחד לא יודע לאן ואיך לרוץ. ואחרים שיכולים לרוץ רצים ל… יש רכס הרים ידוע בדרפור, נקרא "C Mountain ". הם נקראים ככה בגלל שהצורה שלו כמו "C" . רכס המתחיל בצפון דרפור, ממשיך לדרום, ונגמר במערב דרפור. אז החלק בצפון נקרא "C Mountain".
בזמן היריות והאש, מה אתה ומשפחתך עשיתם?
זה היה מאוד מוקדם בבוקר, משהו כמו 5:00, כשכולם ישנו והתעוררו עם היריות והאש. זה מאוד קשה ל… כולם בכפר קרובי משפחה, אז בזמן הזה, אחד לא חושב מי במשפחה שלי ומי קרוב שלי, כולם מנסים לעזור למי שקרוב אליהם. אז ברחנו להרים האלה ונשארנו שם שלושה ימים. לאף אחד אין אוכל איתו, לאף אחד אין משהו להתכסות. בשלושה ימים האלה, המשפחה שלי הייתה איתי. בשלושה ימים האלה, כאילו ביום השלישי, הילדים וכמה אנשים התחילו לאכול מהעצים, אני יכול להגיד כמו חיות, בגלל הרעב. והילדים בוכים מרעב ואין מאיפה להביא להם אוכל. חלק היו מאוד חלשים וחלק היו פצועים. ואין תרופות בשבילם. כמה אנשים ניסו לעזור עם אז וצמחים מיוחדים. בעבר, ב-1988 וב-1994, כשהאנשים ברחו להרים, הג'אנג'וויד הלכו, הם לא עקבו. הם רק לקחו מה שהם רצו מהכפרים ועזבו. אבל הפעם זה היה שונה. ביום השלישי הגיעו הליקופטרים של הצבא מעל האזור והתחילו לירות באנשים שהתחבאו מתחת לעצים. הם היו מאוד נמוכים וירו באנשים מאוד מקרוב. איך אני יכול לתאר את המצב הזה? אהממ…. מאות גופות וחצאי גופות שוכבים בדם של עצמם. וילדים ועוד אנשים רצים ואז חוזרים באותו כיוון, מבולבלים. זה ממש קשה לתאר את זה… זה מספיק. אנחנו צריכים להמשיך? זה לא מספיק?
או.קיי, אפשר לעשות הפסקה מזה. אז אחרי כל זה ברחת מדרפור?
לפני שברחתי, עד עכשיו אני תמיד נזכר בקולות של הנשים ושל הילדות כשהם אונסים אותן, ואת קולות הילדים שמבקשים עזרה. כשהקולות האלה נשמעים מן ההרים…   אבא שלי ודוד שלי, אחי יוסוף, ושני בני דודים שלי נורו למוות מול עיניי. ישנם 400, רק זכרים, הרוגים באזור שלנו. אני ומספר חברים נעצרנו. חברים מאותו הכפר, בני משפחה, נעצרנו ונלקחנו לבסיס במקום הנקרא קפקביה. היינו שם במשך חודשיים. כמה מאיתנו נהרגו שם, בכלא. הם (הסוהרים) באים אלינו ומדברים לנו מילים מכוערות. אומרים לנו מילים רעות מאוד רעות. רק מילים רעות, ובאופן יומיומי לוקחים אחד או שניים והורגים אותם ואומרים לאחרים שהזמן שלהם מגיע. כולם מחכים ליום הזה או זה שאחריו שהו הם ייהרגו. לפעמים אנחנו מקבלים אוכל פעם ביום, ולפעמים בכלל לא. (יאסין משתתק למספר רגעים).
אחרי חודשיים שחררו אותנו, בתנאים שלהם. זה אומר שהם הולכים להרוג אותנו שוב כמה שיותר מהר. צריך לחתום על התנאים והם אומרים שהם יהרגו אותנו שוב. אתה חייב לשתף פעולה אחרת יעצרו אותך והפעם אין דרך החוצה.
מה זה אומר לשתף פעולה?
לשתף פעולה זה אומר למסור מידע מקרובי המשפחה שלך או מהמנהיגים. (של המורדים).
לאן הלכת לאחר ששוחררת מקפקביה?
ברחתי לכמה מקומות בדרפור. זה לא היה בטוח אז ברחתי חזרה לחרטום. המצב שם היה גרוע יותר מהפעם שעברה שהייתי. כאילו הפעם הם ניסו לבדוק כל אחד שמגיע מדרפור. כבר הייתי עצור פעם אחת בחרטום, אז אם הייתי נעצר שוב, את יכולה לנחש מה היה קורה… אז אני כל כך פחדתי ולא יכולתי להישאר בחרטום. אז החלטתי לברוח שוב, החלטתי לעזוב את חרטום ולברוח למצרים. ברחתי מחרטום לעיר שנקראת ואדי ח'לפה. זה ליד בגבול עם מצרים, ומשם למצרים. מחרטום לואדי ח'לפה הגעתי עם רכבת, וכדי לעבור למצרים צריך לשלם הרבה מאוד כסף למבריחים. אז שילמתי הרבה כסף וברחתי למצרים.
שם הגשתי בקשה לאו"ם אבל אף אחד לא עזר. הם נתנו לי נייר ואמרו לי לחזור עוד 4 חודשים. ואז הם דחו את זה לחצי שנה, ועוד חצי שנה, ועוד חצי שנה. אבל לפני שנגמרה החצי שנה האחרונה עזבתי את מצרים.
כמה זמן היית במצרים?
16 חודשים בקהיר.
תאר לי את החיים במצרים.
במצרים זה מצב משוגע. דבר ראשון מאוד קשה למצוא עבודה. וכשאתה כבר מוצא עבודה, לפעמים משלמים לך ולפעמים לא. ומה שהם משלמים, אפילו לא מספיק לאוכל.אתה יכול למצוא בדירה קטנה, 20 גברים, שרק 2-5 מהם עובדים כדי להאכיל את השאר. יחס מאוד רע מהמצרים.
איך הייתה הדירה שלך שם?
היא לא הייתה טובה. אבל באותו זמן היא גם לא הייתה גרועה. אבל אפילו אם זה מקום טוב, יש מלא אנשים. צפוף ובלי אוכל ועם המון בעיות. בלי טיפול רפואי ובמצרים קשה מאוד בשבילנו ללכת ברחוב. מאוד קשה. כי אם מישהו רוצה ללכת, הרבה מצרים גברים עוקבים וצועקים מילים רעות "בונגה בונגה", "שוקולד" לפי הצבע. ואם אתה אומר משהו בחזרה, אתה צריך להיות מוכן ללכת מכות עם קבוצה גדולה. אף אחד לא עוזר עם זה. לפעמים כשאתה הולך מישהו יזרוק מים מלמעלה. או זורקים זכוכיות. אז זה מצב משוגע במצרים.
יכולתם ללכת למשטרה?
כן, יכולת ללכת למשטרה, אבל רוב האנשים פוחדים מהמשטרה. האנשים מסודן.

אם תלך לשוטר ותתלונן על מישהו, מה הוא יעשה?
חלק עושים משהו, אבל חלק מתחילים להרביץ לזה שבא להתלונן על המצב. אז אתה מעדיף… (לא ללכת), אתה יכול למצוא אנשים טובים או אנשים רעים.
ולמה החלטת לעזוב?
זה היה יום הפליטים הלאומי באוניברסיטה האמריקאית. יש לנו קהילה, כמו שיש לנו פה. אז לקחנו חלק באירועים. והתחלנו לדבר עם האנשים והעיתונאים, ואני עמדתי מול הרבה אנשים וסיפרתי את מה שקורה שם ותיארתי את הג'אנג'וויד בדיוק איך שראיתי אותם בפעם האחרונה ואת היחסים עם הצבא. וכשסיימתי את הסיפור שלי וכולם הלכו, איש אחד נעמד מולי והוא אמר שהוא גם מסודן, אבל לא שמע על כל הדברים האלה לפני. הוא עבד בשביל השגרירות הסודנית במצרים. הוא אמר שהוא לא יודע על הדברים שקורים, אבל הוא בעצם כן ידע. והוא התחיל לעקוב אחרי, ולשאול מה המספר שלי ואיפה אני גר. ומהשאלות שלו ומהצורה שלו… כל הפליטים נראים עייפים והוא נראה… (סימנים של "כסף", "מעמד גבוה") ורק בגלל זה היו לי בו ספקות. אמרתי לו שאני לומד באיזשהו מוסד במצרים, אמרתי לו שיבוא לפגוש אותי שם, ואז אחרים אמרו לי שהוא מהשגרירות הסודנית ואז אנשים התחילו לעקוב אחרי. ואז חברים אמרו לי לעזוב את מצרים (כנראה התכוון את קהיר) ולהישאר קצת באזורים מחוץ לעיר. בגלל זה הגעתי לאל-עריש. באתי רק עם מעט כסף, כי תכננתי להישאר רק לזמן מה, ואז לחזור. תכננתי להישאר לחודש, חודשיים, עד שחברים יגידו לי מה קורה שם (בקהיר).
מה גרם לך לשנות את דעתך, ולא לחזור?
בגלל שכשהגעתי לאל-עריש זו לא הייתה החלטה שלי. ובאמת התחלתי כבר להיות ממש חסר תקווה. האו"ם לא עוזרים, אין לאן ללכת, אני לא יכול לחזור לסודן, אני לא יכול ללכת לשום מקום. ובמצרים אני לא יכול להישאר. ואז כשהגעתי לאזור מחוץ לעיר, להיות בלי חברים, כמה זמן אני אשאר, אני לא יודע. ואז הם (הבדואים) הציעו ללכת (לישראל), אז החלטתי לבוא.
מה שמעת על ישראל ועל יהודים לפני שבאת?
בסודן כאילו יש טלוויזיה, עד 2002 היה ערוץ אחד של הממשלה, יש תחנה אחת ברדיו והיא של הממשלה, רוב העיתונים הם מהממשלה או מאנשים שתומכים בממשלה. אז כל המידע שיש במדיה, מגיע מהממשלה.  אז את יכולה לנחש… הם מתארים אותה כמדינה של הרג, הם הורגים אנשים. הבעיה של כל העולם היא מכאן (מישראל), אבל כשהייתי במצרים, או בעצם לפני, כשהייתי בתיכון, למדתי היסטוריה של אירופה, באמת, המורה שלנו לימד אותנו הרבה על השואה. כל המידע שיש לי על השואה הוא מהאיש הזה, ועכשיו אני מגלה שהוא לימד אותי את המציאות. אפילו ששמעתי על זה מיהודים והייתי כמה פעמים ב"יד ושם"; היה לי את המידע הנכון. אפילו כשקראתי בעיתונים אחרת, ידעתי מהמורה שלי להיסטוריה את האמת. כשהייתי במצרים שמעתי שממשלת ישראל שולחת עזרה לפליטים בדרפור, והתחלתי לחשוב שוב על ישראל, המדינה והאנשים. כי כשאני רואה את הממשלה שלי הורגת את האנשים שלי, ואת המצרים הורגים את האנשים שלי, הם גם האויבים שלי ושל העם שלי. אני מתכוון- הממשלה הסודנית הורגת אותנו והממשלה המצרית הורגת אותנו, לא אכפת להם מאיתנו. אז הם האויבים לעם שלנו. והם אומרים שהם אויבים לעם ישראל. אז כשאני חישבתי, אמרתי, "הא, אולי האויב של האויב, הוא חבר."
אתה מוצא דמיון בין מה שקרה בשואה לבין מה שקורה בסודן?
כן, כי למרות שהמספר הוא לא אותו מספר, אבל בסוף יש משהו שאני יכול להגיד. הם מקיפים את הכפרים, קודם יורים כדי להרוג, ואז שורפים את הכפר, שורפים את האנשים שבתוכו. אז בפשטות בשואה הכוונה, לשרוף אנשים, להרוג בני אדם עם אש. אז אולי המספר שונה, אבל הרעיון דומה.
איך אתה מרגיש עכשיו, לחיות ככה בין יהודים וישראלים? איזה יחס אתה מקבל?
הייתי מופתע כששוחררתי מהכלא לקיבוץ איילות. גיליתי שכולם כ"כ נחמדים. כולם רוצים לעזור. כאילו כולם מנסים להיות מאוד אדיבים. ואם מישהו שואל, ואנחנו מספרים את הסיפור שלנו, הם משתתפים ברגשות שלנו. ואנחנו מנסים לשאול את עצמנו, למה זה שונה. כאילו במצרים אף אחד לא שאל מה קרה לך. והייתי במצרים שנה וחצי, וסיפרתי את הסיפור שלי פעם אחת, כשהייתי באוניברסיטה האמריקאית, ביום הפליטים הבינלאומי. אבל פה סיפרתי אותו לפחות מאה פעמים. אז למה הם רוצים לדעת? אני שואל את עצמי, למה הם שואלים. והתשובה שלי היא, שהאנשים האלה, אותו דבר קרה להם בעבר. הם איבדו הרבה נשמות. הם גם התפזרו על פני המדינות עד שבסוף הם יכלו להתאסף שוב. יש להם את הרגשות האלה. אם לא היה להם, לא היה להם אכפת. אז זאת התשובה לשאלה שאני שואל את עצמי. אני שואל את עצמי, אני עונה לעצמי. (צוחק).
אז למה היה חשוב לך לבוא לתל אביב, לארגון?
בגלל ש… את רואה? 80% מהאנשים לא מדברים טוב ערבית, בלי אנגלית או עברית. אז מאוד קשה להם לתקשר עם האנשים. מאוד קשה להם לעקוב אחרי הזכויות שלהם, או אפילו לשאול מה לעשות כמו עם המעסיקים או בכלל למצוא עבודה. או הדברים הכי פשוטים, אם אחד רוצה ללכת לבית חולים. הם אפילו לא יודעים לדבר עם האו"ם או עם "הקו החם". אז בשביל זה הקמנו את הארגון ומנסים לעזור להם. ועכשיו יש לנו מתנדבים שמלמדים עברית, אנגלית. אלא אם הם יידעו את שתי השפות האלו, יהיה להם מאוד קשה להשתלב בחברה.
אתה מקבל תשלום על העבודה שלך כאן?
לא.
אז ממה אתה חי?
עדיין יש לי כסף מהעבודה שלי בקיבוץ. עבדתי שם במשך כמה חודשים, ואז היה לי ניתוח בבטן, אז החלטתי להקים את הארגון הזה ואני אתחיל לעבוד. אז עכשיו אני מתכנן להתנדב במשך היום, ולעבוד בלילות. אז זה מה שאני מנסה לעשות.
האם לפליטים הסודנים שמגיעים לכאן יש עבודה?
כן, מצבם של הסודנים טוב יותר משל אחרים, כי לפחות יש להם זכות לעבוד.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?
זו שאלה קשה.
אם המצב יהיה טוב יותר בסודן, אתה תרצה לחזור?
עכשיו יש לי כמעט שנתיים וחצי בישראל. אני מכיר הרבה אנשים, והתחלתי ללמוד את השפה. אז אפילו אם יהיה שלום, אני מחשיב את ישראל כבית שני בשבילי. אני רוצה לחזור לבית הראשון שלי, לראות אם נשארו לי בני משפחה, ולהתנצל בפני אלה ששרדו. אבל באותו זמן, אני לא רוצה להפסיד את ישראל לגמרי. אז אני תמיד חושב שאני רוצה להיות חצי פה וחצי שם. אני צריך להיות שם ופה.
מה החלום שלך, לחיים שלך בישראל?
אני מבין כמה זה קשה לבנות מדינה כזאת. זה לא קל. וכמו שאת רואה, חצי מהאנשים הם חיילים כדי להגן על המדינה. אלה לא דברים קלים. ואני, אני באמת מבין שהמצב של המדינה הוא מאוד מיוחד. אחד העיתונאים שאל אותי, מה המסר שלי לממשלה, ולמר אולמרט בעצמו. ועניתי שאני לא יכול לבקש שייקח אותנו, כי אני מבין את הקושי. אבל אני חושב שיהיה יותר טוב אם לפליטים תהיה הזדמנות לעבוד, שיוכלו לעזור לעצמם אפילו אם זה לא לתקופה ארוכה. אני חושב שאלה שעובדים, כולם מחכים לחזור יום אחד. ואנחנו כפליטים, צריכים להבין. אנחנו צריכים לעזור למדינה. עזבנו את המדינה שלנו בגלל הבעיות, אז פה אנחנו צריכים להיות מודעים וללמוד מהניסיון של האנשים האלו שבנו מדינה. לכולם יש בעיות, (האנשים) שברחו לפה, אז אנחנו צריכים לדאוג לזה גם. אז זה המסר שלי לפליטים שלנו, בגלל שלנו, הפליטים, גם יש אחריות למדינה. לא רק המדינה תיתן ותיתן לנו ואנחנו לא ניתן כלום. אנחנו גם צריכים לעשות משהו. זו המציאות.
אז אתה חושב שכשהמצב בסודן יהיה טוב יותר, הפליטים יהיו מוכנים לחזור?
זו המציאות, אבל עם דרפור זה משהו אחר. למשל בסודן, עדיין אומרים שישראל היא מדינת אויב. אפילו אם יהיה שלום באזור, זה לא קל לאנשי דרפור לחזור. כי אנחנו חיים עם ערבים. והממשלה שולטת באזור. אז אפילו אם יש שלום, אלא אם כן הממשלה תסתלק, עדייו יהיה לנו קשה לחזור. זה לא תלוי בשלום, זה תלוי בממשלה, ומי תהיה הממשלה הבאה והיחסים שלה עם המדינה.
בעתיד הרחוק יותר- איך אתה רואה את חייך? איפה תגור?
(יאסין נשען אחורה ונראה נבוך מהשאלה)
אתה לא חייב לענות…
לא, אני חייב לענות. את יודעת, כשמישהו איבד הרבה, אז הוא חסר תקווה לעתיד. כאילו, כשסיימתי ללמוד והתחלתי לעבוד… אני הלכתי לבית הספר כי הוא היה אדם עשיר. הוא היה ידוע בזה שאחי ואני הלכנו לבית הספר, היחידים מכל הכפר. ועכשיו הכול נגמר לחלוטין. אז זה קשה בשבילי לחשוב לנצח (כנראה התכוון להשיג) את כל זה שוב. אבל לפחות אני מנסה להמשיך את ההשכלה שלי, לעשות עוד תואר, אבל קודם אני צריך ללמוד עברית. עכשיו אני לומד מחשבים- עיצוב בעזרת מחשב.  אני מקווה לדבר עברית שוטפת. ועד אז אני מקווה לשנות כמה דברים בחיים שלי. אפילו אם זה קשה, אני אנסה.
אתה רוצה להוסיף משהו? משהו שלא שאלתי עליו?
לא, אני חושב שזה מספיק.
תודה רבה לך…
אוי, באמת, אני שכחתי משהו. שכחתי להודות להרבה אנשים.כשהייתי בכלא, את יודעת כמה זה קשה להיות בין 4 קירות ואף אחד לא בא להגיד לך מה קורה, מה הולך להיות בעתיד שלי. ובחודש האחרון (בכלא) מתנדבים ועיתונאים התחילו להגיע. "ידיעות אחרונות", הם שינו משהו. אני חושב שהם לא יודעים את זה. הם שינו את היחס בכלא כשהם פרסמו את הסיפורים שלנו. המתנדבים של "הקו החם", כשהם התחילו לבקר בכלא הם נתנו לנו תקווה. כאילו יום אחד… או לפחות שהם מנסים לעשות משהו. אז סיגל, אמי ורון באו עם "ידיעות אחרונות". והמתנדבים: שחר, שני וענת בן דור מאוניברסיטת תל אביב, קליניקה לפליטים, והסטודנטים שלה. כל הזמן אנחנו חיכינו לביקורים שלהם, כמו קרובי משפחה. הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב הם הסטודנטים היחידים שביקרו אותנו בכלא. וכשהפליטים התחילו להגיע לבאר שבע בקבוצות גדולות, הסטודנטים עזרו למאות פליטים למצוא מקום. עזרו להם למצוא הזדמנויות למצוא עבודה. הרבה אנשים, הרשימה ארוכה מדי. אחרי הכלא, חברי הקיבוץ- השכנים שלי- עשו דברים נהדרים. והממשלה עצמה, בסוף, עזרה לנו. הם נתנו החלטה שנעבוד. הפליטים הם לא אנשים חלשים, הם רוצים לעבוד, הם רק מבקשים הזדמנות. הם מבקשים הזדמנות לחיים.
פגשת מישהו מהכפר שלך, חבר מהבית, פה בישראל?
לא, אני לא.
אז תודה רבה, אני יודעת שלא קל לדבר על כל הדברים האלו.
לא, זה לא. יש לילות שאני לא מצליח להירדם. עכשיו זה קצת בסדר, אבל לפני, בכלא, נתנו לי גלולות שינה. ובקיבוץ התחלתי לשתות. אבל עכשיו אני קצת בסדר. אני מצליח לישון בלי לשתות. ועכשיו יש לי 3-4 חודשים שלא שתיתי. אז אני קצת חושב שהולך להיות בסדר. אני מנסה להפסיק לחשוב על…
אני מקווה שזה ילך וישתפר ככל שהזמן יעבור.

-סוף-

*הערה: הראיון נערך באנגלית, התרגום נכתב בצורה הקרובה ביותר למילים והביטויים המקוריים של יאסין. ההערות בסוגריים הן הערות המראיין לצורך הבהרה.